ההורים שלא נחים לרגע

 

הכותבת - אסנת גרתי, מנהלת מרכז גרתי

פורסם באתר - Ynet

------------------------------------------------------------

 

"הצייר כשהוא מבקש לצייר צורה מסיר עיניו מכל דבר שבעולם חוץ ממה שהיה חפץ לצייר. מיד הכל מסתלק חוץ מאותה צורה. וכיוון שהיא רואה את עצמה יחידה בעולם הרי היא מתמתחת והולכת ומתפשטת ועולה וממלאת את כל העולם". ש"י עגנון/ מזל דגים

 

אם נשאיל מדבריו של עגנון לתחום ההורות, עגנון מתייחס בדרכו הפיוטית לחשיבות המיקוד - המבט המרוכז לרגעים רק בילד שלנו, ללא הסחות דעת, גירויים אחרים, עבודה, טלפונים והפרעות. המשחק ביחד, השיחה, הצפייה המרוכזת בדבריו, במראהו במעשיו. המיקוד ההורי מעצים את הילד וגורם לו לחוש מובן, קיים, ובעל ערך. אז למה כל כך קשה לנו לתת להם את המבט הממוקד הזה?

 

ה"תיקתוק" האינסופי, המשימות, המטלות והעומסים יכולים בקלות להוציא את הרוח מהמפרשים. הם האיום המוחשי ביותר לשמחה, ליצירתיות ולהתלהבות מההורות ומהילדים שלנו. הם אלה שהופכים אותנו לנירגנים, טרוטי עיניים, עייפים וחסרי שמחת חיים. הם אלה שמפריעים לנו לראות את הילדים שלנו במלוא תפארתם ולשים לב כל בוקר מחדש כמה הם מצחיקים, חכמים, יפים ומתוקים, וכמה טוב שאנחנו ההורים שלהם ולא מישהו אחר.

 

רעיונות לזמן איכות עם הילדים:

 

לשחק עם הילד שעה בשבוע

 

צפיתי לא מזמן בתוכנית טלויזיה שניסתה לנתח מהם המאפיינים של "אנשים מצליחים". אחד המאפיינים שדיברו עליהם בתוכנית היו "מיקבול" של הרבה פעולות, ואיתגור של מושג הזמן, כדי להספיק הרבה דברים. המחיר שציינו האנשים המצליחים שהתראיינו היה שמרוב "תקתוק" ו"מיקבול" הם מתנתקים רגשית ולא מצליחים להתרגש ולהתלהב בחיים האישיים וחיי המשפחה כפי שהיו רוצים.

 

בפגישותי עם הורים אני מבקשת מהם לשחק שעה בשבוע עם הילד שלהם משחק שעיקרו בהתבוננות. כלומר - להיכנס עם הילד לחדר שקט בבית עם דלת סגורה ולשחק איתו במה שהוא בוחר עם מינימום התערבות והכוונה שלהם. לתת לילד להוביל, ופשוט ליהנות ממנו ולהקשיב לו. לראות מה הבחירות שלו, מה מצב הרוח שלו, איך הוא בונה ומעצב את המשחק ומה הוא מבקש מהם לעשות במשחק. לכאורה - פשוט וטריוויאלי, אך לפעמים ללא הבניה והתכווננות לכך, אנו מתקשים כהורים לפנות זמן נקי מגירויים ומשימות, ופשוט להתבונן ולהתפעל מהילדים.

 

יש בילדים כל כך הרבה חוכמה ותום, כל כך הרבה ייצריות, יצירתיות והנאה מהדברים הפשוטים. די שנעצור לרגע את התקתוק ונביט בהם, כדי שהלב יתרחב. כשהילדים שלנו משחקים עם האחים שלהם, לבד, או עם חברים אנחנו לרוב צופים בהם מהצד. אנחנו מקפלים כביסה, מבשלים, עונים לאי מיילים מהעבודה או גולשים באינטרנט, תוך כדי שאנו מעיפים בהם מבט. "כמה טוב שהם כבר גדולים ועצמאים", אנחנו חושבים לעצמנו בסיפוק, ולוגמים מכוס הקפה שלנו עוד לגימה.

 

המבט על הילדים מבעד לכל העיסוקים שלנו הוא המבט הכי טבעי בחיינו העמוסים. גם תוך כדי קיפול כביסה אחנו יכולים להתבונן, להקשיב ולהנות מהם, אך המבט הזה גורם לנו לסנן הרבה ממה שאנחנו רואים. הוא לא מאפשר להרגיש דברים במלוא העוצמה.

 

הקשיבו להם באמת

 

נסו לפעמים רק להתבונן בהם בלי לעשות שום דבר. הקשיבו לטון הדיבור שלהם, הביטו בשפת הגוף, באינטראקציה ביניהם. נסו לשים לב למשהו לגביהם שאף פעם לא היה במודעות שלכם. הקשיבו לבחירת המילים שלהם, זהו מתי הם רגועים ומתי נסערים.

 

נסו לפעמים להצטרף לפעילות שלהם כמו אחד מהם. בלי להדריך או לכוון, פשוט להיות איתם במה שהם עושים ולעשות את אותו הדבר. תתפלאו לגלות כמה זה שונה מהפעילות היום יומית שלכם. כמה זה מרגש/ מעייף/ מצחיק/ מעצבן/ מתסכל וכמה העוצמות חזקות כשאתם שותפים לפעילות.

 

עומס ועייפות

 

לאה ורעות, אימא ובת (*השמות בדויים והפרטים שונו למניעת זיהוי). לאה: "בבית אני כל הזמן בפעילות. לא נחה לרגע. אני נותנת לרעות 'דברים לעשות' ועושה את 'הדברים שלי'. אני מביטה בה מהצד צובעת, מדביקה, מורחת, שופכת, טועמת. לפעמים אני מקנאה בחופש שלה. לפעמים מתעצבנת מכל הבלגן שהיא עושה ומיד מנקה ואוספת"

 

לאה, אמה של רעות, הגיעה להתייעצות בגלל התקפי זעם של רעות שהלכו ונהיו יותר תכופים ויותר עוצמתיים. כשפנתה להתייעץ הייתה רעות בגן חובה. יש לה אחיות תאומות שקטנות ממנה בשנה וחצי, ובאותה תקופה נולד תינוק במשפחה. רוב היום הבית נוהל כבמבצע צבאי, כיוון שאביה של רעות עבד רוב שעות היום ואמה הייתה צריכה לנהל את הבית ביד רמה, תוך הקפדה על הזמנים והמשמעת, כדי לשרוד את היום. אמה של האם, סבתא רוחה, נרתמה לעזרה, ולפעמים לקחה את רעות או אחיותיה אליה הביתה אחר הצהריים, אך רוב היום היתה האם צריכה להסיע, לסדר, לנקות, לאסוף לקלח ולהאכיל. רעות היתה עד 16.00 בצהרון. כשבאה הביתה היתה רוב שעות אחר הצהריים עסוקה ביצירה ומשחק עצמאי בבית, בעוד האם נמצאת ברקע, מטפלת באחיות, מנקה ומבשלת. "אני המון עם הילדים בבית", סיפרה לאה, "אך מרגישה בסוף היום שלא הייתי איתם מספיק, מבחינת החוויה של הביחד. אני מותשת. מאושרת, אבל עייפה כל כך ולא נהנית מספיק מכל הטוב הזה, בגלל העייפות, העצבנות והעומס שיש על כתפי".

 

טוב, לא אספר לכם כאן שעשיתי ניסים, שכנעתי את בעלה לשנות כיוון מקצועי ולחזור הביתה כל יום בארבע, והובלתי לכך שהאם שכרה שירותיה של בייביסיטר צעירה והתפנתה לזמן איכות עם רעות כל יום, מה שהפחית משמעותית את התקפי הזעם של הילדה. ממש לא. אספר עם זאת, שלאה ויזהר בעלה למדו בהדרגה, בתוך הנסיבות של בית עסוק ומלא פעילות, לפנות כל אחד מהם שעה בשבוע למשחק עם רעות מחוץ לבית או בחדרה של רעות עם דלת סגורה. משחק שבו נתנו לרעות להוביל ורק הקשיבו והתפעלו מהרעיונות שלה ומהדברים שהעסיקו אותה באותה עת. בנוסף, ביקשתי מהם שבשעת ההשכבה אחד ההורים יכנס עם רעות לחדר ויסגור את הדלת כדי להקריא לה סיפור בשקט בלי שאחיה בסביבה. במקביל, רעות החלה להפגש עימי לפגישות טיפוליות ובחדר הטיפולים שחקה בייצריות וחופשיות ונהגה לשפוך מים על הרצפה, לערבב צבעים, לפסל בפלסטלינה ולעבוד בחימר. הפגישות הטיפוליות שהיו מקום לפורקן רגשות, והשינויים הקטנים שעשו ההורים בבית, נתנו את אותותיהם. הטמפרמנט הסוער של רעות נשאר בעינו, אך התקפי הזעם והקשיים ההתנהגותיים השתפרו באופן ניכר. נראה כי רעות חשה שהוריה חושבים עליה, עסוקים בה ומפנים לה זמן ומקום. מאחר שדרך הקשיים ההתנהגותיים אותתה על הצורך בקשר עם ההורים, התנהגותה השתפרה משהצורך נענה על ידי הוריה.

 

ליצירת קשר עם מרכז גרתי - טיפול רגשי בילדים:  054-5992114

 

טיפול רגשי לילדים